יום רביעי, 28 במרץ 2012

לבננו: בשמלתך

כבר סיפרתי לך על גישתי לתחפושות...

כך שכשיום קייצי בהיר אחד הבעת רצון לשים את השמלה שבארגז התחפושות (שלמעשה הייתה כנראה כותונת לילה, שקצת קיצרתי לה את הכתפיות בקשירה), חייכתי לעצמי. כלפיך הייתי רצינית מאוד. ולא התנהגתי שונה מאשר אם הייתי רואה אותך לובש כל בגד אחר.

הסתובבת בשמלה כבר כמה פעמים בעבר. בתוך הבית. אני מניחה שהמפגשים היותר תכפים עם מיכל לאחרונה, הגבירו את התעניינותך בשמלות. הפעם, כשהגיע הרגע בו היינו צריכים לצאת לטייל, חיכיתי שתבקש להחליף בגדים. כשראיתי שאין כל סימן לכך באופק, התלבטתי, כהרגלי, מה לעשות. איך להגיב מבלי ליצור מבוכה או שאלה במקום בו לא אמורים להיות שאלות? החלטתי פשוט להגיב בעדינות: "אתה יכול ללכת גם בשמלה, מתוקי. פשוט חשבתי שתרצה לדעת שבדרך כלל בנות לובשות שמלות". הקשבת. חשבת. ו.. החלטת ללכת בשמלה!

וכך הסתובבנו...

אכן, חששתי מתגובות הסביבה. חששתי שתפגע או תהיה נבוך. באופן מדהים, כל התגובות היו חיוביות. והמדהים עוד יותר, שלא כהרגלינו, שתמיד חושבים שאתה בת (ואחותך בן..?!), הפעם כולם ידעו שאתה בן. מה זה אומר עלינו???

מעניינת בעיני העובדה כי אינך מתייחס לשמלה כאל תחפושת, אלא קורא לה "שמלה שלי". מה שעוד יותר מדגיש בשבילי את העדינות שבה חייבים להתייחס לכל עניין התחפושות, מבלי לכפות או לאלץ, ומבלי, כמובן, לקשרן אך לפורים...

נ.ב. ואתה בן שלוש שנים ואחד עשר חודשים...

אין תגובות:

Related Posts with Thumbnails