לבננו: מתעורר לידי

רגעים אלה, שעד לפני קצת זמן (למרות שכבר אפשר לומר, קצת הרבה, בשבילי תמיד כנראה, יהיו הם אך קצת), היו כל כך נפוצים, כמעט ולא יכולים להתרחש במציאות של ימינו. והם חסרים לי כל כך. והם חסרים גם לך. היחד שאחרי התעוררותך. ועדיין, מבלי לדבר על כך בקול רם, אנחנו מחפשים דרכים יצירתיות למצוא ולו דקה יחד. דקה של שקט. ולרוב, גם מוצאים. חלקן נדירות, כמו למשל, זו המונצחת בתמונה זו, בעת שאחותך עוד ישנה, מה שבדרך כלל כמעט ולא קורה, מכיוון שהיא מתעוררת לפניך. חלקן תקופתיות, כמו בתקופה האחרונה, עת אתה נשאר לשכב לידי מבלי להוציא הגה, מבלי לנוע כלל, בעת שאני משלימה קצת שינה בבוקר. רק עטוף בזרועותיי. חלקן משולבות, ביחד עם אחותך. לכל אחד מקום מיוחד משלו. ועדיין, אני מתגעגעת...