יום רביעי, 29 בדצמבר 2010

לבננו: למה?

למה?

למה עכשיו בוקר? למה צריך ללכת לישון? למה הולכים לטייל? למה לסוס יש זנב? למה יש טל? למה את אוהבת אותי? למה את מבוגרת? למה זה אדום?

ולמה למה????

או, התקופה המהוללת הזו!!!

ואיך העזתי לחשוב בזמנו שהיא תקריב את עצמה ל"איפה" ותוותר על ביקורה אצלנו....

בחודשים אחרונים, השאלות הן כמו גשם שלא מפסיק לרדת ולו לרגע. אפילו בלילה, מתוך שינה, כשאני מכסה אותה בשמיכה, אתה מתעורר: "למה?". כמובן, לקח לנו קצת זמן להסתגל לעידן החדש. בהתחלה לקחנו את השאלות קצת יותר מדי ברצינות. אבל אז התאפסנו על עצמנו והבנו כי שוב, כמו כמעט בכל דבר חדש היוצא מפיך, יש הבדל ענק לעיתים בין התווית שהתרגלנו להדביק לבין מה שאתה מתכוון אליו. כמו במקרה של "לא", "למה" היא רק מילה. וכמו מילה חדשה באוצר המילים שלך, אתה לומד את פירושה ואת כוחה מהסביבה, כלומר, מאיתנו. פו! איזו תגלית מקלה!

והרי אתה לא ממש מתכוון לשמוע את כל ההסבר המדעי לשאלתך "למה יורד גשם?". והרי אתה לא ממש רוצה לדעת את כל הסיבות ל"למה צריך לשטוף ידיים?". והרי אתה לא ממש חפץ להבין עתה "למה בטון רטוב?"

בעיני, אחרי הרהורים רבים בנושא, ותאמין לי, תדירות שאלותיך לא ממש אפשרה לי להתחמק מלהגיע למסקנה כלשהי בנושא, כל מה שאתה מבקש הוא פשוט לדעת.. למה! נכון להיום... תשובה בהירה, קצרה, מובנת לך, לא מתישה, לא מאיישת. אמיתית, אך גם כזו שאינה הורסת את הקסם. ותרשה לי להוסיף... כזו שתניח לסקרנותך לנוח עתה, כך שבבוא הימים, תהיה זו אותה תשובה בדיוק שכבר לא תספק אותך, ולכן תצית שוב את סקרנותך ותקפיץ תשובה נוספת. מספקת להרגיע אותך שוב... עד שתבשיל עד השלב הבא.

במובן מסוים, כמו העלים הרבים של כרוב, שרק אחרי שמפשיטים אותם אחד אחרי השני, מגיעים ללב הכרוב. אי אפשר לדלג עליהם בבת אחת מבלי לקלפם אחד אחד.

אני מאמינה מאוד, והרגשתי חזקה במובן זה, כי אל לנו להשמע בטוחים וחד משמעים בתשובותינו. אין נזק גדול יותר שנוכל לגרום ליצר הטבעי שלך לחקור ולדעת. ולכן, אני מרבה להשתמש ב"אולי כי". וכמובן, אין פסול ב"אני לא יודעת", "כך זה עובד", או "אני אבדוק ואספר לך". ולעיתים כל מה שנדרש כתשובה הוא חיוך פשוט.

ובכל זאת, כמה שזה קשה........!!!! לספק תשובות לא עונות יותר מדי...

למה זורחת שמש??? כך מתחיל היום. כל בוקר זורחת שמש.

למה אני מצונן??? אולי כי רצת יחף, והרצפה הייתה קרה.

למה צריך לזהר ליד הסיר שעל הגז??? תנסה לקרב בזהירות את ידייך אל הסיר ולבדוק אם הוא חם.

יתרה מזה...

אם נרחיק לכת, לא למרחקים נשגבים אלא לאלה המציאותיים של ממש, "למה" זה גם המבחן האמיתי הראשון ליחסי האמון הנבנים בין ההורה לילד. אם נזלזל בשאלות, או נצחק עליהם, נחטא. אם נפריז במידע, נחטא לא פחות. לפני כמה ימים, כשביקרנו בחנות מזכרות מקומית, המוכרת, שהייתה עדה לשיח האינסופי בינינו, הגיבה כי מסתבר כי הפעם הראשונה, בה נפגע האמון שלה באמא שלה, קרתה כשהיא הייתה בת שלוש. היא גילתה כי אמא שלה שקרה לה באחת מתשובותיה לשאלת "למה". מדהים אה?

תוך כדי כתיבת שורות אלה לפתע חשבתי כי הרי גם אני יכולה להשתמש במילת המפתח, ולהפנות את שאלות "למה?" אליך. והנה לך ראיה לכך שמה שנכתב כאן לא לגמרי מופרך. לרוב השאלות ענית פשוט בכך שחזרת על מה שאמרת. לעיתים חייכת כאילו שאלת: "למה את שואלת למה?". ולשאלות אחרות התשובות היו פשוט מדהימות.

למשל, הידעת למה סוס אינו מרכיב משקפיים?

כי אין לו ידיים....!

חה! איך לא חשבתי על זה לפני כן....

נראה לי שאני הולכת לנצל את השאלות אליך יותר. אני חשה כי מצפה לנו תקופה מדהימה עוד יותר, בה ננסה בעדינות להביט לתוך עולמך... למה? אולי כי משם בדיוק זורחת השמש....

לילדינו: בחופשת לידה

הילדה הגדולה שלה בערך בגיל שלך, מתוקי. את הילדה השניה היא ילדה בערך כשאת נולדת, מתוקתנו. כמעט תמיד, כשאני רואה אותה, היא נראית כאילו רק לפני רגע יצאה מהמקלחת. הריחות שהיא מפיקה הם פשוט משכרים. תמיד לבושה היטב. מאורגנת. רגועה. נינוחה. והתינוקת.. כמובן, תמיד בעגלה, אלא אם יונקת מבקבוק בזרועותיה.

הפעם לא התאפקתי. החמאתי לה מכל הלב: "את נראית פשוט נהדר".

היא לא היססה: "תודה! מדוע שלא אראה נהדר? אני מאושרת. אני בחופש".

"בחופש?", לא הבנתי.

"כן, בחופשת לידה", היא ענתה לי מופתעת.

אה... ברור... איך לא הבחנתי... בחופשת לידה...

סליחה... מה זה???

נ.ב. בתמונות את בת חודשיים ושלושה שבועות..

לילדינו: חגגנו יום הולדת ארבע לגולי












יום שלישי, 28 בדצמבר 2010

לבתנו: מתחילה להבחין בי

משום מה, היה זכור לי כי השלב הזה מגיע הרבה יותר מאוחר.

לכן קצת הופתעתי לאור הגילוי המשמח כי התחלת להבחין בי.

זו הרגשה שאי אפשר לתאר אותה בכל המילים הקיימות. כולן יחטאו לתאר את מה שעולה בי עת אני רואה את עיניך המכירות בי.

את נרגעת לעיתים ולו מהמגע שלי בך. ולעיתים עוד לפני המגע - רק מכך שאת מזהה אותי בסביבה.

אושר עילאי...

ואם אינך רואה אותי בסביבה, ההבעה הנעלבת עולה על פניך. ה-U ההפוך המפורסם שלך אחיך עבר גם אליך. הן מתקמטות והבכי לא מאחר להגיע...

עם אחיך, הרגשתי רגשות אשם כלפי אבא שלך על כך כי בחודשיו הראשונים העדיף אותי. היום אני מרגישה הרבה יותר בטוחה. בהכל. ואני מאפשרת לעצמי פשוט להנות. והרי איך אפשר שלא...

כבר מימיך הראשונים רציתי לצלם אותך כך בידי. אנחנו אוהבות לרקוד כשאת מונחת לי בכפות ידי, מסתכלת אלי ומחייכת. ברור, כי עד שהמבוקש יצא לפועל, את כבר בקושי מסתדרת לי בידיי...

נ.ב. בתמונות את בת חודשיים ושלושה שבועות...

לבתנו:בשמלתך הראשונה

לבטח עוד יהיו רבות כאלה, אך כמה שאת יפה בשמלתך הראשונה. וכמה מדהים שרק חודש לאחר מכן, שמלה זו כבר הפכה לטוניקה שבקושי נסגרה עליך. אם רק הייתי יכולה לעצור את הזמן.

נ.ב. בתמונות את בת חודשיים ושלושה שבועות...




לילדינו: יומיום

אחרי שסופסוף ארזנו את עצמנו, את כל כולנו, על כל בגדי החלפה, עגלות, כדורים, מאכלים, לא חלילה לנסיעה ארוכת ימין, אלא לנסיעה שגרתית של גג שעה, אולי שעה וחצי, והצלחנו להתרחק אולי כמה מאות מטרים מהבית, לפתע אבא נזכר: "אוי, שכחתי בקבוק מים קרים בבית. שמתי אותו בפריזר, כדי שהמים יתקררו, וברח לי לגמרי מהראש"...

אני קורצת לו בשקט: "תספור.. אחד, שתיים, של.."

מהספסל האחורי נשמעת טרוניה: "אמא... אני רוצה מים קרים".

מיותר לציין כי בקשותיך למים מגיעות בתדירות נמוכה ביותר.

מיותר לציין עוד יותר כי מייד עצרנו ליד המכולת הקרובה ורכשנו מים קרים... מהם שתית אולי לגימה אחת שתיים...

לבתנו: בצקת באצבעות ידיים

היה לי הרבה מזל שלא להחשף לבצקות בשני ההריונות שלי. אך כן יצא לי להכיר אותן קצת אחרי הלידה. בימים הראשונים אחרי לידת אחיך הרגלים שלי טיפל'ה התנפחו. ואחרי שאת הגעת, אצבעות הידיים שלי הרגישו בצקתיות. לא משהו נורא. רק לא נעים, בעיקר. הרגשתי כאילו אצבעותיי נרדמו. תחושת נימול קלה. היה לי קצת קשה גם לתפעל אותן, למשל, בסריגה. ובעיקר, טבעת הנישואין שלי לא ירדה לי מהאצבע. בתמונות האלה לפני כחודש וחצי נרגעתי כי סופסוף הרגשתי כאילו האצבעות שלי מתחילות להרגיש בסדר.

אך הטבעת ירדה סופית מהאצבע רק לפני כמה ימים, ארבעה חודשים אחרי הצטרפותך...

נ.ב. בתמונות את בת חודשיים ושלושה שבועות...

יום שני, 27 בדצמבר 2010

אפודה לתינוק

והנה הנסיון הראשון של Pebble, שסרגתי לפני כחצי שנה, והוא נסע הרחק לאנגליה, לArthur, בנה התינוק אז של Miri...

לבתנו: אפודה ראשונה שלך

היה לי ברור כי אני הולכת לסרוג לך אפודה לחורף, אך לא חשבתי שאצטרך לסרוג אותה כשהטמפרטורות יהיו עוד כל כך גבוהות. הנה לך הפתעה! כבר כתבתי לך שפשוט קר לך כל הזמן. את כל בגדי החורף שאחיך לבש במשך כל החורף, אנחנו מלבישים לך ביציאה אחת, ועדיין קר לך. פשוט מדהים! מזל שידייך מסבירות היטב אם קר לך (במקרה שלך הן אכן מעידות אמת), כך שקל לדעת אם צריך להוסיף שכבה נוספת. מה שלבטח חכם לעשות הוא להתעלם מכל הערכה שלנו בנידון ופשוט להקשיב לך...

אז לא מפתיע שדי נלחצתי וישירות התיישבתי לסרוג לך את האפודה.

את האפודה ביססתי על אפודת תינוקות Pebble, רק את הכפתורים, כיאה לבנות, החלטתי להעביר לצד שני. הייתה לי תחושה, שהתבררה כמאוד נכונה, שאפודה זו לבד לא תספיק לחמם אותך. לכן רציתי לסרוג אותה מחוט צמר דק, שנשאר עוד מתקופת ילדותי, במסרגות מס' 3, כך שתוכלי ללבוש אותה מתחת לכל סוודר נוסף.

והרי אני תמיד שמחה להוסיף גם קצת רקמה...

סרגתי וסרגתי, וכמובן, כיאה לי, גם פרמתי ופרמתי.

בכל הזדמנות, בכל שעה, ואחיך גם תיעד אותי...

והיא יצאה מקסימה. כל כך יפה עליך! רק חבל קצת שכמעט תמיד היא מוסתרת בשכבות נוספות. אבל... העיקר שחם לך!

נ.ב. בתמונות את בת חודשיים ושלושה שבועות...

יום חמישי, 23 בדצמבר 2010

לילדינו: יומיום

כבר די הרבה זמן ידעתי שאני צריכה לעשות משהו. כל פעם שנזכרתי במה בדיוק רציתי לעשות, צץ משהו שמנע ממני לגשת לביצוע.

הגיעה שעת הצהרים.

אבא בא הביתה.

שמחתי שסופסוף אצליח לעשות את מבוקשי.

הבעיה הייתה ששוב שכחתי מה התכוונתי לעשות.

רק אחרי כמה זמן נזכרתי שכל מה שאיחלתי לו היה... לעשות פיפי...

לבתנו: ועוד קצת...

פעם שמעתי שאת הילדים השניים מצלמים הרבה פחות מאת הראשונים. הם לבטח לא דיברו עלינו...:)

נ.ב. בתמונות את בת חודשיים ושלושה שבועות...

לבתנו: מסתבר שהאוניברסיטה מנגנת

באוניברסיטה זו השתמשנו עוד עם אחיך.

יום יום במשך כמה חודשים טובים.

ועדיין, עד שכבודו לא גדל מספיק כדי להתחיל לתפעל אותה בעצמו עבורך, שלוש שנים מאוחר יותר, לא היה לנו שמץ של מושג שלא רק יכולה האוניברסיטה להפיק צלילים מתכתיים, אלא קיימות אפילו סוללות ברות קיימא בה. ואחיך היה ברקיע השביעי מאושר. זה הצעצוע המנגן הראשון שנכנס לביתנו, אם לא סופרים תיבות נגינה פשוטות...

מה הייתה הפתעתנו שגם את מחבבת צלילים אלה. וכך מצאנו את עצמנו, הורים לשני מתוקים שכמותכם, עושים את מה שנשבענו שלא נעשה לעולם. מקשיבים אינספור פעמים לצלילים המכוערים המשעשעים את ילדינו...

נ.ב. בתמונות את בת חודשיים ושלושה שבועות...

Related Posts with Thumbnails