יום ראשון, 6 בספטמבר 2009

אורזים מבעוד מועד... האמנם?

אני חושבת שהנסיעה האחרונה שלנו הדגישה לי אפילו יותר מבעבר כי למרות כל המקום היפהפיים שם בחוץ, למרות החוויות החדשות והמרגשות, הלב שלנו בסופו של דבר שוכן איפה שחם לו. וחם לו איפה שסובבים אותו חברים אוהבים. זה מדהים אותי כל פעם מחדש לנסוע ולהתגעגע לחזור למקום הקטן שלנו, רק כדי לראות את הפרצופים המוכרים, לשמוע את הצחוק המתגלגל, ולזכות לחיבוק חם, מבעוד לעיניים הדומעות מהתרגשות.

ואולי היה זה לגמרי סמלי כי דווקא ביום של הנסיעה שלנו (טסנו בלילה) היה ביתנו מלא בחברים מתוקים... אפילו יותר מהרגיל. אז נכון, התכנון היה שונה לגמרי - היו הרבה דברים שעוד היו אמורים להיעשות. מילים להכתב כאן. תכנונים של הרגע האחרון. וכמובן, האריזות. אך החיים חזקים מהכל. ההתרחשויות הבלתי צפויות של הרגע האחרון גרמו לנו לדחות את המתוכנן, ולהתפנות לקינוח האמיתי - האירוח של אלמה המתוקה... ובמפתיע (או שלא..?) גם של החברים האחרים.

וכך מצאנו את עצמנו קוראים ספרים להנאתינו...

מסדרים את המיכלים...

מארגנים את הפאזל...

מעבירים במלקחיים את הפונפונים...

עושים פלאים עם בצק משחק...

אתה היית מתוק מהרגיל. כאילו ידעת כי לבטח קצת קשה לאלמה המתוקה, ויצאת מגדרה כדי לתת לה להרגיש כמה שיותר רצויה. כל דבר שהוא בדרך כלל לגמרי שלך - הצעת אותו לאלמה, ומצאת לעצמך פתרונות יצירתיים. כמו, למשל, את הסינר הזה, שבאמת שאין לי מושג מאיפה הוצאת אותו. ולא הסכמת להפרד ממנו במשך שעות ארוכות - אולי כדי שאלמה באמת תרגיש כי היא חופשייה להשתמש בסינר שלך.

וכשהיה טיפל'ה קשה, קצת גלידה, כמו תמיד, לא יכולה לעשות אלא רק טוב.

או שזו תפקידה של הנדנדה???

ואז לפתע, הבית התמלא בגמדים נוספים. ודוד עמיתי פתח את שעת הסיפור בחברותא הצעירה.

ואז, מבלי שים לב, הגיעה לה שעת הצהרים. וארוחת הצהרים הקלילה. כמובן, אלמה בכיסא שלך, ואתה בכיסא שלי - הכל לפי הסדר ההגיוני והברור.

אחרי שנת צהרים המרגיעה, הצעת לאלמה להתארח גם בכיסא הקטן שלך.

רגע... משהו חסר...

אה כן... אמא אחת... שאולי תשב לנוח לרגע. הרי זה מה שבאמת חשוב... לדעת להנות מהרגע בחברה כה נעימה ומקסימה.

והאריזות...? בקטנה... הערב עוד לפנינו.

המטוס יחכה. הרגעים המיוחדים לעומת זאת, לא תמיד...:)

אין תגובות:

Related Posts with Thumbnails