ביום שני האחרון הייתה הפעם הראשונה שפספסנו מפגש אצל תמר. היו מפגשים שלא התקיימו, אך לא היה אחד שבו אנחנו לא היינו מיוזמתנו. רק הברית של עומר הצליחה לגרום לנו לפספס את המפגש.
והיה לי חסר.
אני אוהבת את המפגשים אצל תמר. תמיד אהבתי. אני יודעת שחלק מהבנות חושבות שהמפגשים יכולים היו להיות מובנים יותר, אך לי זה מעולם לא היה חסר. בנסיבות אחרות הייתי מסכימה עם כך כי הנחייה יכולה ואולי אף חייבת להיות דומיננטית יותר, אך אינני חושבת שכך אמור להיות במפגשים של אמהות ותינוקות. אני מאמינה כי במפגשים אלה האמהות אינן אמורות להיות מונחות בהנחיה הקלאסית. אני אפילו אהיה תקיפה יותר - אני חושבת שאמא שאיננה יכולה להביע את מה שעל ליבה בעצמה ללא עזרה מכוונת חיצונית, כדאי שתלמד שיעור מכך. בתור הורים, אנחנו חייבים להתעלות על עצמנו וללמוד לטפל בעצמנו. יש לנו מחוייבות להתבונן ללא הפסק בעצמנו ולהשתפר. אנחנו חייבים ליזום תהליך זה - אכן, להדרש ולבקש עזרה והנחייה, אך לא לשבת בחיבוק ידיים ולחכות שזה יקרה מעצמו. כמובן, אני מאמינה בכך שיהיו אמהות שיהיה להם קשה יותר להפתח ולשתף, אך אני מאמינה שהקבוצה, כמו גם האווירה השוררה בה, יספקו קרקע תומכת לכך, ולא דווקא הנחייה דומיננטית. ולכן, ההנחייה העדינה והמעודנת, אך אינה מתחמקת של תמר התאימה לי מאוד במסגרת זו של מפגש אמהות.
לי המפגשים תרמו הרבה - גם אם לא היה להם נושא מוגדר, וגם אם על פניו, את רוב האמהות שבמפגש אני רואה גם בדרך כלל. אני לא מאמינה גדולה בנושאים מוגדרים. לא היה מפגש אחד שיצאתי ממנו נטולת תרומה ולו הקטנה ביותר (דווקא את התרומות האלה אני הכי אוהבת). זאת ועוד: לעיתים עצם ההמצאות בסיטואציה מסוימת, או בקרב אדם מסוים, מעשירה אותך. כך הרגשתי כל פעם שפגשתי את תמר - והרגשה זו אף התחזקה מאז המפגשים עברו להיות בביתה.
אולי חבל שלא היינו ביום שני כדי שאוכל לשתף את הבנות בדברים אלה. ואולי, טוב שלא היינו - כך יכולתי להתבשל ולהביע את עצמי בבהירות חזקה יותר. התלבטתי אם לכתוב פוסט זה, אך היה לי חשוב להביע את דעתי.
והיה לי חסר.
אני אוהבת את המפגשים אצל תמר. תמיד אהבתי. אני יודעת שחלק מהבנות חושבות שהמפגשים יכולים היו להיות מובנים יותר, אך לי זה מעולם לא היה חסר. בנסיבות אחרות הייתי מסכימה עם כך כי הנחייה יכולה ואולי אף חייבת להיות דומיננטית יותר, אך אינני חושבת שכך אמור להיות במפגשים של אמהות ותינוקות. אני מאמינה כי במפגשים אלה האמהות אינן אמורות להיות מונחות בהנחיה הקלאסית. אני אפילו אהיה תקיפה יותר - אני חושבת שאמא שאיננה יכולה להביע את מה שעל ליבה בעצמה ללא עזרה מכוונת חיצונית, כדאי שתלמד שיעור מכך. בתור הורים, אנחנו חייבים להתעלות על עצמנו וללמוד לטפל בעצמנו. יש לנו מחוייבות להתבונן ללא הפסק בעצמנו ולהשתפר. אנחנו חייבים ליזום תהליך זה - אכן, להדרש ולבקש עזרה והנחייה, אך לא לשבת בחיבוק ידיים ולחכות שזה יקרה מעצמו. כמובן, אני מאמינה בכך שיהיו אמהות שיהיה להם קשה יותר להפתח ולשתף, אך אני מאמינה שהקבוצה, כמו גם האווירה השוררה בה, יספקו קרקע תומכת לכך, ולא דווקא הנחייה דומיננטית. ולכן, ההנחייה העדינה והמעודנת, אך אינה מתחמקת של תמר התאימה לי מאוד במסגרת זו של מפגש אמהות.
לי המפגשים תרמו הרבה - גם אם לא היה להם נושא מוגדר, וגם אם על פניו, את רוב האמהות שבמפגש אני רואה גם בדרך כלל. אני לא מאמינה גדולה בנושאים מוגדרים. לא היה מפגש אחד שיצאתי ממנו נטולת תרומה ולו הקטנה ביותר (דווקא את התרומות האלה אני הכי אוהבת). זאת ועוד: לעיתים עצם ההמצאות בסיטואציה מסוימת, או בקרב אדם מסוים, מעשירה אותך. כך הרגשתי כל פעם שפגשתי את תמר - והרגשה זו אף התחזקה מאז המפגשים עברו להיות בביתה.
אולי חבל שלא היינו ביום שני כדי שאוכל לשתף את הבנות בדברים אלה. ואולי, טוב שלא היינו - כך יכולתי להתבשל ולהביע את עצמי בבהירות חזקה יותר. התלבטתי אם לכתוב פוסט זה, אך היה לי חשוב להביע את דעתי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה