נציג לך הכל בתמציתיות, בפשטות ובאובייקטיביות

אני חושבת שכבר סיפרתי לך שאני קוראת כעת את ספרה של מריה מונטסורי "The Montessori Method". ספר זה נכתב בשנת 1912 - זה אחד הספרים הראשונים של מריה מונטסורי. מה שמדהים אותי מכל הוא הרלוונטיות שלו גם היום. אני כל פעם צריכה להזכיר לעצמי שהוא נכתב לפני כמעט 100 שנים. התיאורים, כושר ההבחנה והמחשבות נשמעים כאילו הן בני זמננו. לצערי, לא פחות אקטואליים גם התיאורים של בתי הספר הציבוריים והמחנכים שבהם.

לפני כמה זמן קראתי את הפרק, בו נותנת מריה מונטסורי הנחיות להצגה נכונה של הפעילויות. אף על פי שבספרה מתייחסת מריה מונטסורי לילדים בגילאים שנתיים וחצי עד שש, בעיני, הנחיות אלה נכונות לא רק להצגת עזרים מונטסוריים, אלא להצגת כל רעיון בכלל - בין אם לילד, ובין אם למבוגר.

מריה מונטסורי מדגישה כי לכל הצגת שיעור נכונה יש שלושה מאפיינים עיקריים - תמציתיות, פשטות ואובייקטיביות.

תמציתיות - על המציג להמעיט במילים. ככל שנמעיט במילים חסרי תועלת, ההצגה תהפוך ליסודית יותר. לפי שנציג משהו, אנחנו חייבים לספור את כל המילים, בהן נשתמש, ולשקול את הנחיצות שלהן להצגה.

פשטות - בהצגה לא ייכלל דבר מלבד האמת האבסולוטית. המילים ייבחרו בקפידה, יהיו כמה שיותר פשוטות ויתארו את האמת בלבד.

אובייקטיביות - ההצגה תעשה כך שאישיות המציג תעלם לחלוטין. על פני השטח יוצג אך החפץ שאליו המציג רצה להפנות את תשומת הלב של הילד. ההצגה הפשוטה והקצרה תציג אך את ההסבר על החפץ ועל השימוש שהילד יכול לעשות בו.

"...brevity must be one of their chief characteristics. Dante gives excellent advice to teachers when he says, "Let thy words be counted." The more carefully we cut away useless words, the more perfect will become the lesson. And in preparing the lessons which she is to give, the teacher must pay special attention to this point, counting and weighing the value of the words which she is to speak.

Another characteristic quality of the lesson in the "Children's Houses" is its simplicity. It must be stripped of all that is not absolute truth. That the teacher must not lose herself in vain words, is included in the first quality of conciseness; this second, then, is closely related to the first: that is, the carefully chosen words must be the most simple it is possible to find, and must refer to the truth.

The third quality of the lesson is its objectivity. The lesson must be presented in such a way that

the personality of the teacher shall disappear. There shall remain in evidence only the object to which she wishes to call the attention of the child. This brief and simple lesson must be considered by the teacher as an explanation of the object and of the use which the child can make of it." (page 108)

כדי להמחיש את הדרך הנכונה להציג משהו, אני אשתמש דווקא בדוגמא להצגה שגויה שמביאה מריה מונטסורי בספרה. במקרה לדוגמא (לצערי, כל כך נפוץ גם היום), מורה רוצה להכיר לילד שני צבעים: אדום וכחול. היא מחזיקה ביד שני חפצים בשני הצבעים. היא מתחילה את השיעור בכך שהיא מושכת את תשומת לבו של הילד בקריאה נרגשת: "בוא נראה אם תוכל לנחש מה אני מחזיקה ביד!". היא יודעת, כמובן, שאין כל דרך לילד לנחש זאת. ובכל זאת, קריאת כזב זו נועדה להשיג את תשומת לבו. עכשיו הוא כמובן מקשיב לה. ואז היא ממשיכה: "תסתכל על השמיים. האם הסתכלת עליהם אי פעם לפני כן? האם שמת לב אליהם בלילה, כשהם מלאים בכוכבים זורחים? לא? עכשיו תסתכל על הסינר שלי (בשנת 1912 המורים היו לובשים סינרים - הערה שלי). אתה יודע באיזה צבע הוא? האם לא נראה לך שהוא באותו הצבע כמו השמיים? טוב מאוד. אז עכשיו תסתכל על הצבע שאני מחזיקה בידי. זה אותו צבע כמו צבע השמיים והסינר. זה כחול. עכשיו תביט מסביבך ותראה אם תוכל למצוא משהו אחר בחדר שהוא כחול. ואתה יודע מהו צבעם של דובדבנים? וצבעם של הגחלים באח?..." וכך הלאה והלאה.

בכך הציפה המורה את הילד במידע כוזב וחסר תועלת. כעת במוחו של הילד, אחרי שהוא עשה מאמצים מיותרים לנחש כל מיני דברים, מסתובבים שלל רעיונות מבולבלים - השמיים, הסינר, הדובדבנים ועוד. יהיה לו קשה מאוד לבודד מכל הבלבול הזה את מה שהשיעור היה אמור להבהיר לו, והוא הכרת שני צבעים - אדום וכחול. עבודת ברירה זו אינה אפשרית למוחו של ילד בגילאים בן שנתיים וחצי עד שש, שעדיין אינו מסוגל לעקוב אחרי נאום ארוך שכזה.

במקום זה, כך תתבצע ההצגה שתציג את השיעור בפשטות, בתמציתיות ותוך כדי שימוש בעובדות בסיסיות. כדי למשוך את תשומת לבו של הילד, נגיד בפשטות: "תסתכל על זה". אז נראה לו את האדום ונגיד: "זה אדום", תוך כדי הרמת קול קלה, בהגהה איטית וברורה. אחר כך נראה לו את הצבע הכחול. כדי לבדוק אם הבין, נבקש: "תן לי את האדום", "תן לי את הכחול" (על ההצגה המונטסורית בשלושה שלבים אני כמובן עוד ארחיב בהמשך בפוסט נפרד).

כדי לבדוק את עצמנו אם אנחנו משתמשים בהצגה נכונה, תמיד כדאי לשאול את עצמנו, מה אנחנו רוצים להציג, ולבחון אם מה שמבין הילד מההצגה הוא ההסבר של המשהו הזה. כמה פשוט, אך גם כמה קשה!

הצגה נכונה אינה מסתכמת בשימוש במאפיינים אלה, כמובן, ואני אפרט על כך בהמשך, בפוסט נפרד, אז אתייחס גם לחשיבות השמירה על חופש הבחירה שלך ועל הספונטניות שלך, ועל כמה חשוב שלא לתקן אותך כשתטעה.

הייתי חייבת לציין את שלושת הכללים האלה עכשיו, כי אני מאמינה שהם רלוונטיים לשימוש כבר בגיל שלך, והאמת, הם רלוונטיים בכל גיל שהוא. כדאי להשתמש בהם בכל הצגה שנעשה - בין אם מדובר בהצגת רעיון או מחשבה, ובין אם בהסבר או בתיאור. אני מכבדת מאוד את השימוש בשפה. ההבעה שלנו הרבה פעמים מעידה על האישיות שלנו, אף מבלי להתכוון לכך. לכן כל כך אהבתי את הנחיות של מריה מונטסורי לשימוש נכון בשפה. בכלל, ההמנון של אבא שלך ושלי בחיים הוא לפשט את הכל עד כמה שאפשר - Simply Simple. לא להעמיס ולא לבלבל. כך שבהחלט כדאי לאמץ את הכללים האלה לחיים בכלל - תמציתיות, פשטות ואובייקטיביות. כל מי שיעשה כן - ירוויח. לחייהם!